אפילפסיה היא הפרעה נוירולוגית המתבטאת בנטייה של המוח לייצר התקפים חוזרים עקב פעילות חשמלית חריגה. אז אפילפסיה מה זה בדיוק? זהו שם לקבוצה של מצבים נוירולוגיים, ולא למחלה אחת בעלת ביטוי אחיד.
התקף בודד יכול להתרחש גם אצל אדם שאינו מאובחן באפילפסיה, למשל בעקבות חום גבוה או שינוי בכימיה של הגוף. האבחנה אינה נקבעת על סמך אירוע יחיד, ורק נוירולוג יכול לקבוע אם מדובר באפילפסיה לאחר הערכה רפואית.
פרכוס ראשון או שינוי חד וחריג במצב ההכרה מחייבים פנייה מיידית למוקד 101 או לחדר מיון.
לא כל התקף אפילפטי נראה כמו פרכוס הכולל רעידות בכל הגוף. התקפים עשויים להתבטא בדרכים שונות:
- תנועות בלתי רצוניות בגפיים
- תחושה חריגה, כמו טעם או ריח שאינם קיימים בסביבה
- הפסקה במודעות שנראית כהיעדרות רגעית
- שינוי בהתנהגות או ביכולת להגיב לסביבה
- התקשות של הגוף או אובדן הכרה
מהי אפילפסיה ומה משמעות האבחנה? המשמעות היא שקיימת נטייה להתקפים חוזרים, בהתאם לקריטריונים רפואיים ולמאפייני המקרה. אפילפסיה הגדרה רפואית, אפילפסיה הסבר על סוגי ההתקפים והמשמעות האישית של המצב נקבעים לאחר בדיקה אצל נוירולוג.
איך אומרים אפילפסיה בעברית? אפילפסיה היא המונח המקובל, והמילה כפיון משמשת לעיתים כמונח עברי מקביל. בהמשך המדריך מוסברים ההבדלים בין התקף בודד לאפילפסיה, הגורמים האפשריים, תהליך האבחון והפעולות הנכונות בזמן התקף.
אפילפסיה מה זה, ומה ההבדל בין התקף בודד לאבחנה
פרכוס בודד הוא אירוע שעשוי לנבוע מגורם נקודתי, ואילו אפילפסיה מאובחנת היא נטייה מתמשכת של המוח לייצר התקפים חוזרים. אפילפסיה התקפים חוזרים היא מאפיין מרכזי, אך האבחנה תלויה גם בנסיבות האירועים, בהיסטוריה הרפואית ובממצאי הבירור.
חשוב להבחין בין מונחים שלעיתים מתערבבים זה בזה:
- עילפון: אובדן הכרה שעלול להיגרם מירידה זמנית באספקת הדם למוח, למשל בעקבות התייבשות או עמידה ממושכת
- התקף חד-פעמי: אירוע שעשוי לנבוע מגורם נקודתי ואינו מעיד בפני עצמו על אפילפסיה
- אפילפסיה: הפרעה נוירולוגית המתבטאת בנטייה להתקפים חוזרים ומצריכה הערכה ומעקב רפואיים
אדם עם אפילפסיה הוא מי שאובחן לאחר הערכה נוירולוגית. האבחנה מתבססת על תיאור האירועים, בדיקה רפואית ולעיתים בדיקות עזר, ולא על מראה ההתקף בלבד.
כלי מועיל בתהליך הוא יומן התקפים. מומלץ לרשום מתי התרחש האירוע, מה קדם לו, כיצד הוא נראה ואיך האדם הרגיש והתנהג לאחריו. הרישום מסייע לנוירולוג לזהות דפוסים ולהבחין בין סוגים שונים של אירועים.
ההבחנה בין התקף בודד לאפילפסיה היא החלטה רפואית של נוירולוג, ולא מסקנה שאפשר להסיק מתיאור כללי באינטרנט.
מיתוסים נפוצים על אפילפסיה
- מיתוס: כל התקף מעיד על אפילפסיה. אינו נכון - אירוע בודד עשוי להיות קשור לגורם זמני, ולכן נדרש בירור רפואי לפני שקובעים אבחנה.
- מיתוס: אפילפסיה תמיד מלווה בפרכוסים. אינו מדויק - התקף יכול להתבטא בניתוק מהסביבה, בשינוי תחושה, בתנועה מקומית או בהתנהגות חריגה.
- מיתוס: אפשר לזהות אפילפסיה באופן עצמאי. בפועל, תסמינים דומים עלולים להופיע במצבים רפואיים אחרים, ולכן נדרשת הערכה של נוירולוג.
- מיתוס: אפילפסיה נראית אותו הדבר אצל כולם. סוג ההתקף, תדירותו, מידת הפגיעה במודעות והתחושות הנלוות משתנים מאדם לאדם.
אם אתם או בני משפחתכם חוויתם אירוע חשוד, נסו לתעד אותו בצורה מדויקת ופנו לבירור רפואי. אין להסתמך על תיאורים ברשת כדי לקבוע אם מדובר באפילפסיה.
מהם הסימנים והסוגים העיקריים של התקפים אפילפטיים
התקף אפילפטי נגרם מפעילות חשמלית חריגה במוח, והוא עשוי להתבטא בפרכוס, באובדן הכרה, בשינוי במודעות או בתחושה חריגה. אופי התסמינים מושפע בין השאר מהאזור שבו מתחילה הפעילות ומהדרך שבה היא מתפשטת.
המונח "התקף" רחב יותר מהמונח "פרכוס". פרכוס הוא ביטוי מוטורי הכולל תנועות בלתי רצוניות או התקשות של הגוף, אך יש התקפים שאינם כוללים תנועה בולטת ולכן קשה יותר לזהותם מבחוץ.
הסוגים העיקריים של התקפים
- התקף מוקדי עם מודעות שמורה: הפעילות מתחילה באזור מסוים במוח, והאדם נשאר מודע. ייתכנו תנועה מקומית, טעם מוזר, ריח שאינו קיים או תחושת דז'ה וו.
- התקף מוקדי עם פגיעה במודעות: האדם עשוי להפסיק להגיב, לעצור באמצע משפט או לבצע תנועות חוזרות כמו ליקוק שפתיים או מישוש הבגדים.
- התקף כללי: הפעילות מערבת אזורים נרחבים במוח ועשויה לגרום לאובדן הכרה, לפרכוס, לניתוק או להתכווצות פתאומית של שרירים.
- התקף תחושתי: האירוע עשוי לכלול נימול, תחושת זרם, ריח או טעם חריגים, אי-נוחות בבטן או פחד פתאומי ללא סיבה ברורה.
"אפילפסיה קלה" הוא ביטוי לא רשמי המשמש לעיתים לתיאור התקפים שאינם כוללים פרכוס נרחב. גם אירוע שנראה קל מצריך הערכה, משום שמראהו החיצוני אינו מלמד בהכרח על משמעותו הרפואית.
סימנים שעשויים להופיע לפני התקף
יש אנשים שמזהים תחושה חוזרת לפני התקף, המכונה לעיתים אאורה. היא עשויה להתבטא באחת מהתחושות הבאות:
- ריח או טעם חריגים
- תחושת דז'ה וו
- שינוי בראייה
- אי-נוחות בבטן
- תחושה כללית שקשה לתאר
האאורה עשויה להיות חלק מההתקף עצמו ולא רק סימן מקדים. תיעוד התחושה, סדר הופעת התסמינים והתגובה לסביבה יכול לסייע לנוירולוג להבין כיצד האירוע מתחיל.
כיצד מתארים את האירוע לנוירולוג
תיאור מדויק הוא מרכיב מרכזי בבירור. כדאי לציין את הפרטים הבאים:
- האם הייתה פגיעה במודעות
- אילו תנועות נראו
- האם האדם הגיב כשדיברו אליו
- כיצד הרגיש לאחר האירוע
עדות של מי שנכח במקום יכולה להוסיף מידע שהאדם עצמו אינו זוכר. אם אפשר לתעד את האירוע בלי לסכן את האדם ובלי לעכב עזרה, התיעוד עשוי לסייע לרופא.
אין תסמין יחיד שמאפיין את כל ההתקפים. תנועה בלתי רצונית, ניתוק מהסביבה, שינוי תחושה או פגיעה במודעות עשויים להיות ביטויים של התקף אפילפטי.
מה גורם לאפילפסיה: גנטיקה, גורם מולד וסיבות נוספות
לא תמיד ניתן לזהות את הגורם לאפילפסיה. בחלק מהמקרים קיים מרכיב גנטי, ובמקרים אחרים ההתקפים קשורים לשינוי מבני או לפגיעה ברקמת המוח.
השאלה מדוע אפילפסיה מתפתחת אינה מקבלת תשובה אחידה. הבירור מותאם לגיל שבו הופיעו ההתקפים, לסוג האירועים, להיסטוריה הרפואית ולממצאי הבדיקות.
אפילפסיה גורמים אפשריים כוללים:
- גורם גנטי: נטייה הקשורה לשינוי גנטי שעבר במשפחה או הופיע אצל האדם עצמו
- גורם מולד: שינוי בהתפתחות המוח שנוצר במהלך ההיריון
- פגיעת ראש: חבלה שעלולה להשפיע על רקמת המוח
- שבץ מוחי: פגיעה ברקמת המוח שעלולה ליצור מוקד לפעילות חשמלית חריגה
- גידול או זיהום: תהליך שעלול להשפיע על מבנה המוח או לגרום לדלקת
- גורם שאינו מזוהה: מצב שבו הבירור אינו מגלה סיבה ברורה להתקפים
השאלה "אפילפסיה זה מולד" נפוצה בקרב מטופלים ובני משפחותיהם. אפילפסיה יכולה להופיע בשלבים שונים בחיים, ומועד הופעתה אינו מוכיח לבדו אם הגורם מולד, גנטי או נרכש.
אפילפסיה גנטיקה ותורשה
החיפוש אחר הביטוי "אפילפסיה האם גנטי" משקף שאלות שונות: האם האפילפסיה קשורה לרקע משפחתי, והאם נטייה מסוימת יכולה לעבור לצאצאים. התשובה תלויה בסוג האפילפסיה ובתסמונת שאובחנה.
יש תסמונות שבהן המרכיב הגנטי מוכר, ולעומתן מצבים שבהם אין עדות ברורה לרקע תורשתי. גם כאשר מזוהה מרכיב גנטי, אין פירוש הדבר שכל בן משפחה יפתח התקפים.
אפילפסיה ללא סיבה מזוהה
נניח, לצורך המחשה, שאדם חווה התקפים ועובר בדיקת EEG והדמיה מוחית, אך לא מתגלה ממצא המסביר אותם. גם בתרחיש כזה נוירולוג עשוי לקבוע אבחנה על סמך מאפייני האירועים והתמונה הרפואית הכוללת.
בדיקות תקינות אינן מוכיחות שהאירוע לא התרחש. מטרתן היא להוסיף מידע לתהליך האבחון, ולא להחליף את התיאור הקליני ואת שיקול הדעת הרפואי.
לעיתים כמה גורמים משתלבים זה בזה. בירור נוירולוגי מסודר נועד לזהות גורמים אפשריים ולהתאים את המשך הבדיקות למאפיינים האישיים.